הבטתי במַרְאָה שלי, וזו שהישירה אלי מבט לא הייתה אני. המראה שלי, התלויה מעל לשידה החומה והמתפרקת שבעבר הייתה רהיט עשיר ומפואר והיום, אלטע זאכן מתפרק. כמו שהייתי אני, אלטע זאכן מתפרק. הבבואה שלי נראתה אחרת, אני די בטוחה, זו לא אני. השיער הארוך ועצמות הלחיים היום מדד ליופי ואילו אני, לא. הייתי צריכה למצמץ כמה פעמים אל הדמות כשואלת, האם זו באמת אני. איזה מין משחק זה? האם העיניים עובדות עליי או שהראש שלי הוזה? נגעתי בפני, התמהמהתי.
הסתובבתי לאחור כדי לבדוק כיצד אני מרגישה והאם באמת יכול להיות שהבחורה שאני רואה במראה היא אני. אך לא הרגשתי כמו אותה ההשתקפות שהביטה בי במראה. כשהסתובבתי שוב להביט במה שהייתי אמורה להאמין הוא לא פחות ולא יותר, עצמי, היה נדמה לי שההשתקפות אינה עמדה בקצב סיבובי ונכנסה לעמדה אולי כרבע השנייה אחרי. לצערי, לא היה לי הזמן להרהר בכך. מיהרתי לעבודה, ובכל אותו היום לא חשתי אפילו לרגע שהאישה שהביטה בי מהעבר השני של המראה היא אני. אולי ידינו היו דומות ולעתים ברגע של מודעות גוברת הסתכלתי על ידי שהקלידו בחוסר ביטחון באמצעות המקלדת וחשבתי האם אלו היו אותן הידיים שראיתי במראה, לרגע החלטתי שכן וברגע אחר חשבתי שלא וקל לחשוב שהיו אלו ידיים אחרות במראה.

​

נתקלתי בה שוב כאשר נכנסתי לשירותים בעבודה. אותם הפנים הלא מוכרות האלו הביטו בי אל תוך עיני בחוצפנות. המראה השתמשה בעיני שלי כדי להחזיר אלי מבט מלא משמעות כאילו לוחשת - זו את, גם אם אינך מאמינה. ובפעם השנייה בה נתקלתי במבטה בי כשיצאתי מהשירותים ואז, הפנים נראו קצת אחרת. הפנים לא נראו חלקות יותר, היו על הלחיים הלבנות חטטים וחורים, האף הקטן היה שומני והמבט היה כל כך שונה, חסר ביטחון ומפוחד - זו נראתה לי כמו קורבן העלול בכל רגע להתפרץ מן העולם אל קץ חייה. ובפעם הזו ידעתי שזו אני. שכחתי לשטוף את ידי ופשוט בהיתי בה, עינינו נתקלו כתאומות שרק נפגשו, ריחמתי עליה והבטתי בה במבט שואל, איפה ההיא? השנייה שנראית כל כך יפה ומלאת ביטחון? לא היו למראה תשובות ולי שוב לא היה הזמן לחקור. חזרתי לעבודה, רצוצה ומהורהרת.

על פני חפצים בורקים בהם השתקפותי נתקלה ראיתי דמות עקומה כשפרופורציות ראשה משתנות בין רגע, בכל תנודה עלומות אור תפסו את הפנים וגרמו לאזור הלסת והשפתיים להיראות קטנות מידי, גדולות מידי, העיניים והמצח פתאום נהיו מחודדים מידי וגדולים מידי ולעתים האף נעלם לחלוטין. או שפניי שיחקו בי או שההשתקפויות החליטו לשגע אותי ולהעמיס עליי בדמיונות.

​

מול המראה במקלחת בביתי לקחתי את הזמן לבהות ולבחון את הדמות במראה.  האור הלבן הטיל צללים ארוכים על תווי פני ועל תווי גופי, זה היה הדבר הראשון שראיתי. הדמות השדופה, בעלת הקמטים והשיער הארוך שנראתה כנערה מוכת גורל. הורדתי מעלי את החולצה האפורה, את הג'ינס השחור. את החזייה הרפויה, הגרביים הצבעוניות והתחתון העשוי תחרה והבטתי בה. כמה שהייתה מכוערת ואני לא סלחנית, עמדתי וביקרתי כל קמט בין הנחיריים ללחיים, בין הגבות ומצדדי העיניים. הורדתי את ראשי כדי לשטוף מעלי את המייק אפ שהיה כמו גומי חם על עור הפנים שלי ונתן לי להרגיש מלוכלכת, כשהרמתי את ראשי, לא רק שהיא נראתה אחרת. אז הבחנתי בצללים מתארכים בין הבלגן שעל ארון הכיור הנשקף גם הוא מהמראה. מסביב לעיניים של המשתקפת מולי היו עיגולים שחורים וסימנים מתחת לעיניים שהעידו שבכתה הרבה בלילות. היא הביטה בי, אבל אני שאני מכירה את עצמי קצת ידעתי שזה לא המבט שמשתקף מעיני. מעיניה ראיתי השתקפות של עורמה ורוע, של מליציות וצחוק שהתחבא מאחורי שפתיים סגורות בחוזקה.  הורדתי את מבטי ממנה ועברתי להעיף מבט בבלגן ששרר בתחתית התמונה בה היא הייתה מקובעת. יישרתי את מברשת השיניים במתקן המלוכלך שלה, והכנסתי פנימה גם את שפופרת משחת השיניים. סידרתי מחדש את בקבוקי הקרם שהיו שם ואת הדיאודורנט הסגול. סגול, לא כחול? הרמתי את עיני אל המראה - כחול. הורדתי את עיני אל הארון - סגול. האם זה קרה בגלל התאורה?  נגעתי בבקבוק קרם הגוף הוורוד וסובבתי אותו על צירו, כדי שתוויתו תופנה אל המראה. לא מצאתי את השתקפות התווית במראה, וכשהרמתי את מבטי היא בהתה בי וידעתי, זו לא אני. קפצתי לאחור בזמן שהדמות במראה לא זזה.

"מה את?" הרגשתי את הלב שלי כאילו התנפח כמו בלון והחל למלא את כל גופי בפעימות. חום עלה מחזי אל ראשי ומשם ירד אל כפות רגליי.

היה לה חיוך קטן וערמומי שנמתח על פניה בחוסר סימטריה, "מי את?" היא שאלה וגבתה הימנית זזה קלות. נשמתי עמוק ויישרתי את גופי מול המראה. הדמות ניסתה לחקות אותי אך ידעתי כבר שזו לא אני...התאבנתי אל מראה הדמות החוצפנית שניסתה לחקות את תנועותיי, מי אני? אני זו שהיא מנסה לחקות אך אינה מצליחה לתפוס את דמותי כהלכה. רציתי לקחת את אחת השפופרות מעל ארון הכיור ולשבור את ארשת פניה החמדניות, ובמקום זאת, "מי את חושבת שאני?" שאלתי את הדמות שלא הביעה את הכעס על פניי אלא ארשת של ידענות ואדישות.

חיוכה הלא סימטרי נפתח ושיניה בצבצו מתחת לשפתיה, "מי. את." היא חזרה על זה באיטיות, ומשכה בכתפייה הערומות.